ההיסטוריה של חליפות הגלישה
המאמר סוקר את המוצרים הבאים: היסטורית חליפות הגלישה
אז מי בעצם חשב על חליפת הגלישה הראשונה?
קשה באמת לשים את האצבע על האדם הראשון שחשב על הרעיון..
בטוח שהבעיה הייתה קיימת כבר מאות שנים אבל כנראה שלפי מכתב מה-21 ביוני 1951, עובד של הצי האמריקאי בשם יו ברדנר היה האדם הראשון שהשתעשע ברעיון של כליאת מים צמוד לגוף וחימומם.
לצערנו יו היקר זנח את הפרקטיות של הרעיון וחליפות הגלישה נותרו בארון ההמצאות הלא ממומשות עד ש...
חליפות הגלישה הראשונות
אם תשאלו את הגולש הממוצע הוא יזכיר את השם המפורסם ג'ק אוניל, מייסדה המיתולוגי של חברת אוניל, שיחד עם אחיו רוברט (שעשה את רוב עיצובי חליפות הגלישה), הקימו את חברת אוניל.
אולי חלק קטן מכם יכיר את השמות ביל ובוב מייסטרל, צמד תאומים שהקים בערך באותה תקופה של אוניל את חברת חליפות הגלישה בודי גלוב (שנת הקמה 1953).
אז הסיפור של ג'ק אוניל מפורסם בעיקר בגלל הרטייה ההיא, שעשתה שירות גדול לחברת אוניל בתחום השיווק.
ג'ק עצמו מספר שהיה עובד בעבודות מזדמנות רבות וכמו כל בטלן חוף קלאסי היה מנצל את הפסקת הצהריים שלו ללכת לתפוס קצת גלים באושן ביץ' שבסן פרנסיסקו.
ג'ק נהנה מאוד מהסשנים הקצרים שלו במים הקרירים אבל מספר שהסינוסים שלו היו מקבלים הרבה מים (שהיו חייבים לצאת מתישהו).
באחת מהעבודות המזדמנות שלו עבד ג'ק עם ארכיטקטים ומהנדסי בניין ובזמן שרכנו מעל תכניות לבניין חדש (שלפני העידן הדיגיטלי היו יקרות מאוד ומשורטטות ביד) הסינוסים של ג'ק שחררו מנה הגונה של מי מלח על כל התכניות המשורטטות ביד.
ג'ק איבד את עבודתו כמה ימים לאחר התקרית והחליט להיכנס לתחום שאותו אהב באמת, גלישת גלים!
בתחילה הכין ג'ק גלשנים מעץ בלסה (לפני עידן הפוליאוריתן והאפוקסי) עבור קהילת הגולשים של סן פרנסיסקו, שבשנות החמישים מנתה מעט גולשים שהכירו אחד את השני לפי שם.
ג'ק מספר שהגולשים נהנו לחלוק גלים יחדיו ולספר חוויות מהים אבל סבלו מאוד מהקור ואחרי כחצי שעה במים הקפואים של סן פרנסיסקו היו צריכים לרוץ לחוף להתחמם ליד המדורה.
חלק מהגולשים הביאו איתם חולצות ארוכות מצמר (שלא עשו הרבה בתחום הבידוד) ואפילו משחו את החולצות בשמן כדי לדחות מים.
משהו היה חייב להיעשות כדי להפוך את הגלישה לחוויה נסבלת.
בתחילה החל ג'ק להתנסות עם חומרים כמו PVC חד תאי שעזר לבודד את הגוף אבל היה קשה מאוד לעיבוד, יוצרו ווסטים (חלקים עליונים) מהחומר ואלה נחטפו מיד!
הבידוד הבסיסי של ה-PVC עבד לזמן מה, אבל עדיין נדרש חומר גמיש ומבודד יותר שיעלה את הגלישה בחורף שלב, ואז התגלה הניאופרן(!)
החלקיק האלוהי – הניאופרן
הניאופרן (או בשמו המדעי פוליכלורופרין) התגלה כחומר הפלאים לחליפות גלישה, הוא היה גמיש, קל לעיבוד והכי חשוב, מבודד במיוחד בטווח טמפ' גדול!
בתחילה יוצרו חליפות הגלישה מניאופרן מוקצף רגיל, אך הבעיה הייתה שהניאופרן של חליפות הגלישה היה אמנם חומר פלאים אך היו לו גם כמה חסרונות, הוא נקרע בקלות והוא נדבק לגוף (דבר שעזר לו להיקרע), והגולשים הראשונים נעזרו באבקת טלק כדי להחליק לתוך חליפות הגלישה שלהם מבלי לקרוע אותן.
לאחר כמה שנים הגיעה המצאה ששינתה את עולם חליפות הגלישה, הניילון! הניילון היה החומר המושלם להצמיד לניאופרן המוקצף כדי שלא יידבק לגוף, וכך חליפות הגלישה עלו שלב לרמת הנסבל.
חליפות הגלישה החדשות צוידו בניאופרן חד שכבתי (Single Lined Neoprene) כך שהצד הפנימי של חליפת הגלישה היה מצופה ניילון.אך הבעיה בניילון הייתה שהוא היה חומר מאוד לא גמיש ובכך הקשיח את חליפת הגלישה והגביל את גמישותה.
בשנות ה-70 נכנס לשוק חליפות הגלישה חומר חדש, ניאופרן דו שכבתי (Double Lined Neoprene), שהביא לגולשים חליפות גלישה מצופות בניילון מבפנים ומבחוץ, דבר שהגביר את עמידותן לקרעים. בנוסף, את הניילון החיצוני היה אפשר לצבוע וכך התחילו להופיע אצל גולשים חליפות הגלישה המפורסמות בצבעי המרקר של שנות ה-80.
איך הוכנו חליפות הגלישה הראשונות
חליפות הגלישה הראשונות הוכנו בתהליך מאוד פשוט, קחו שתי רצועות של ניאופרן, חברו אותן באמצעות מכונת תפירה מיוחדת בתפר אוברלוק והנה לכם חליפת גלישה בסיסית.
אבל ישנה בעיה, כל חור שיצרתם עם המחט מכניס מים קרים לחליפת הגלישה, מה שאנחנו לא רוצים.
בנוסף, כל חור הוא מקור לצרות כשהמתיחה של חליפת הגלישה עלולה להגדיל אותו ולקרוע את החליפה.
בקיצור, שיטה חדשה לחיבור חליפות גלישה הייתה חייבת להופיע!
ההיסטוריה של התפר
בתחילה פתרו את בעיית החורים בחליפות הגלישה באמצעות טכנולוגיה בסיסית בשם הדבקת אטמים (Seam Tape), שאומרת בעצם שעל כל החורים בחליפת הגלישה נדביק באמצעות חום סרט ניילון שיאטום את החורים.
אבל השיטה הבסיסית הזו יצרה חליפת גלישה קשיחה מאוד (כשלאורך כל חליפת הגלישה רצים סרטי ניילון שמגבילים מאוד את התנועה).
רעיון נוסף היה להדביק את הפאנלים השונים בחליפות הגלישה ביחד באמצעות דבק בלבד וללא תפירה.
ההדבקה יצרה חליפת גלישה אטומה יחסית אבל החיבורים בין הפאנלים בחליפת הגלישה היו חלשים מאוד ויכלו להיפתח בהיעדר תפר שיחזיק אותם במקום.
מהפכת התפירה העיוורת (Blind Stitch)
התפירה העיוורת הגיעה בסמוך להמצאת הניילון והצמדתו לניאופרן בחליפות הגלישה והיא ה-המצאה ששינתה את עולם חליפות הגלישה.
התפירה העיוורת נקראת כך משום שלא רואים את נקודת היציאה של המחט בכל תפר, רק את נקודת הכניסה.
מחט מעוקלת מיוחדת נכנסת לבד חליפת הגלישה ועושה סיבוב חזרה מבלי לחדור את פנים הניאופרן, ובכך בעצם יוצרת תפר ללא חורים שמשאיר את חליפת הגלישה יבשה מבפנים.
ההלחמות מגיעות
נכון להיום, התפירה העיוורת שולטת בשוק חליפות הגלישה ביד רמה, ובשביל להישאר תחרותיות חברות הגלישה מנסות כל הזמן לחשוב על דרכים לשפר את חליפות הגלישה בין אם בחומרים או בסוגי החיבורים של הפאנלים בחליפת הגלישה.
אחת הדרכים החדשות (יחסית) לחבר חליפת גלישה יחדיו היא הלחמה (Liquid Seam), גומי מיוחד מחומם לטמפ' גבוהות ומומס על החיבור של שני פאנלים בחליפת גלישה, דבר שיוצר איטום מוחלט (בטכנולוגיית התפירה העיוורת מספיק שהדבק ייפרד טיפה ומתחילים להיכנס מים לחליפת הגלישה).
ההלחמה ,להבדיל מרוב סוגי הדבקת האטמים (Seam Tape), כמעט ולא מגבילה את גמישות חליפת הגלישה.
לסיכום, חליפות הגלישה עברו דרך ארוכה מימי הסוודרים המשומנים ועד לטכנולוגיית ההלחמה והתפירה העיוורת שיש לנו כיום, החברות ממשיכות לחפש דרכים לשפר את חווית הגלישה שלנו עם חליפות גלישה גמישות וחמות יותר.
מקווים שלמדתם על ההיסטוריה של חליפות הגלישה ונתראה במים!